<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ד</h1>
<h2>דף יא:</h2>
כבר קדם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י חייב בכל המצות התלויות בארץ. וזה שנחלקו רבה ורבי אלעזר מס' גיטין שלהי פרק השולח (מ"ז א') לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתיהו בפירות הגוי בקרקע שלו, ואם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם לאו. זהו לפי פירוש רש"י ז"ל, אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור וכמו שנבאר בג"ה. ומסתברא כפירוש רש"י דכיוצא הוא מה שאמרו בתוספתא מס' נגעים פ"ז (הט"ו), והלוקח בית מן הגוי יראה בתחלה מה שאין כן באדם. פירוש הלוקח בית מנוגע מן הגוי בא"י יראה הנגע שבו בתחלה מה שאין כן באדם. דאילו גוי שנראה בו נגע ונתגייר אותו הנגע לעולם טהור. ונקח שיטת רש"י ז"ל. ומסתברא דהלכה כרבה דסבירא ליה אין קנין דפשטין דמתניתין כותיה. דהא רב אשי דהוא בתרא מוקים לה למתניתין דלעולם אין קניין, ולשון רש"י אין קנין לגוי, כלומר אם קנה הגוי קרקע בא"י אין קנינו קנוי להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל שקנה ממנו פירות צריך לעשר. והמחלוקת הוא כך, רבה סבר דיגונך ולא דיגון גוי, ופרש"י ז"ל שאם מרחו הגוי והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר, מרוח הגוי פוטרן ואפילו לקחן מישראל בשבלים, אבל הגדילו בקרקע הגוי ולקחן ישראל בשבלים ומרחן חייבין במעשר דקרקע א"י ביד גוי לא הופקעה קדושתה. ואילו לרבי אלעזר הוי פטור דסבירא ליה יש קניין, ודייק דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך חייב אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל. ואשתכח דלכולי עלמא מרוח הגוי בשלו בשעת גמר מלאכה פוטר, ושאין קנין לגוי כרבה.
גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"א א'), תניא, אמר ר' שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, באתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו. קסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן, והוה פטור על פטור. ולימא ליה לך קח מן הגוי. קסבר אין קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר והוה ליה מן החיוב על הפטור. ואיכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר והוה ליה מן הפטור על הפטור. ולימא ליה לך קח מן השוק. קא סבר אין רוב עמי הארץ מעשרין, ע"כ לשון המשנה. וזה מן הפטור על הפטור דאורייתא הוא אלא מכל מקום חייב מדרבנן, ולזה הוא פוטר זה הערוב שהוא חייב מדרבנן, דעכשיו שניהם תחת מין אחד מן החיוב הם. ולשון התוספתא מסכת דמאי פ"ה (הכ"ד), אמר רבי שמעון שזורי, מעשה שנתערבו לי פירות טבלין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון, אמר ליה צא וקח לך פירות מן השוק ועשר עליהן. ולפי לשון התוספתא אין קניין לגוי, דהא מן השוק קאמר ליה ולא מן הגוי. ופירוש המימרא כך הוא, דמשום הכי לא קאמר ליה רבי טרפון לתרום מיניה וביה דמשום דהוה ליה מן הפטור על החיוב, כלומר מן החולין המתוקנין על הטבל הגמור, וקיימא לן מן הפטור על החיוב טבל ביד בעל הבית, מן החיוב על הפטור טבל ביד כהן. וממקום אחר נמי לא, כלומר מודאי טבל, משום דערובא דהכא מוכחא מילתא לפום לישנא דשאלתא דאין בו חיוב מדאורייתא, דקאמר ליה נתערבו טבל בחולין ולא קאמר נתערבו טבל וחולין, משמע דטבל הוא שהיה המועט וחולין היו מרובין, והוה ליה טבל בטל ברוב כדין תורה בכל האיסורין. — וכזה נמצא לרב בעל העיטור ז"ל, היתר מצטרף לאיסור רובו מן האיסור, ובכמה דוכתיה — ומשום הכי אם מעשר ממקום אחר הוה ליה מן החיוב דאורייתא על הפטור דאורייתא. וקאמר ליה קח מן השוק, דקסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן והוה ליה מן הפטור דאורייתא על הפטור דאורייתא. והאי דשני ליה אין קנין לגוי, כלומר דהוה ליה מן חיוב דאורייתא על הפטור דאורייתא. וסבירא ליה נמי דמירוח הגוי אינו פוטר, דהא על כרחין בממורח עסקינן דומיא דלוקח מן השוק. נמצא לפי זה שבהכרח יש לנו לומר שמירוחו אינו פוטר ואפילו בשלו, ואפילו למאן דאמר יש קניין, ויהיה חיוב מדרבנן לכל הפחות בפירותיו שהרי זה הערוב חייב מדרבנן. ומשום הכי אין לו לעשר מטבל גמור, ואין לו תקנה אלא בתבואת עם הארץ למאן דאמר לך קח מן השוק, או בתבואת גוי וקסבר יש קניין, כלומר שאע"פ שיש לגוי קניין דוקא דאורייתא אבל דרבנן אין לו קניין, שאם תאמר שתבואת הגוי היתה פטורה לגמרי, אם כן הוה ליה כהפקר ומתנות עניים שפטורין לגמרי ואין תורמין ולא מעשרין עליהם. אם כן אפילו למאן דאמר יש קניין מוכרח הוא לומר שחייב דרבנן. והר"ם ז"ל (מעשר פ"ח ה"ב) כתב, טבל שנתערב בחולין מתוקנים.
גרסינן מסכת בכורות פ"ק (י"א א'), אמר רבי שמואל בר' נתן אמר ר' חנינא, הלוקח טבלים ממורחים מן הגוים מעשרן והן שלו. דמרחן מאן, אלימא דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי, אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי. מעשרן, דאין קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר. והן שלו, דאמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. תנן התם (דמאי פ"ג מ"ד), המפקיד פירותיו אצל כותי בחזקתן למעשרות ולשביעית, אצל נכרי כפירותיו. רבי שמעון אומר דמאי. אמר רבי אלעזר, להפריש דכולי עלמא לא פליגי דבעי אפרושי, כי פליגי ליתנן לכהן, ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מתננהו לכהן, ר' שמעון סבר דמאי. יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא אמר ליה אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו, הא ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי מתננהו לכהן. והא אמר רבי שמואל ברבי נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו. דילמא כאן בתרומה גדולה, כאן בתרומת מעשר. אמר ליה, אדכרתן מילתא דאמר רבי יהושע בן לוי, מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר (במדבר י"ח כ"ו), ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן. פרש"י, דגנך, דגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מרוח הגוי. דמרחן ישראל ברשות גוי, שהיה ישראל אריס וקרקע של גוי הוי. למעשרות, אם מעושרין הן אין חוששין שמא החליפן כדי שיתחייב להפריש מעשר אחר. ולשביעית, אם גדלו בששית ועכבן עד שביעית אין חוששין שמא החליפן בפירות שביעית שיהיו צריכין להתבער בשביעית. כפירותיו, כפירות של נכרי דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר כגון דאמרחינהו לפירות דנכרי, ישראל ברשות נכרי, ולענין שביעית מתבערים בשביעית. דמאי, ספק החליפן ספק לא החליפן. להפריש כולי עלמא לא פליגי, דאפילו לרבי שמעון דאמר ספק, מספקא לא יאכל טבלים שבמיתה הם [ו]בעי לאפרושי הכל ודמי לדמאי דעם הארץ שמפריש הכל. ובעי למיתנינהו לכהן, לקמיה פריך הא אמרינן לעיל מעשרן והן שלו. דמאי, והמוציא מחבירו עליו הראיה, וישראל מוכר לכהנים את התרומה שהדמים שלו, דהאי דמאי לא דמי לשאר דמאין שנותן לכהן אחד ממאה, דהתם איכא טעמא כדמפרש [ב]מסכת סוטה (מ"ח א') משום דסבר ע"ה ללוי הוא דקפיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי, אבל הכא ההוא ספיקא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה. להא שמעתא, דרבי אליעזר. מעשרן והן שלו, ואוקימנא דאמרחינהו ישראל מרשות גוי. תרומת מעשר, והן שלו. בתרומה גדולה, פליגי ת"ק ורבי שמעון, ע"כ. נמצא שחיוב פירות הנכרי אינו אלא במרוח ישראל, שהרי פירוש אצל הנכרי כפירותיו שהישראל מרח פירות הנכרי מרשות הנכרי, אם כן במירוח גוי ובשלו אין חולק שהוא פטור לגמרי. וזהו שטת הר"ם ז"ל שפירש מסכת דמאי פרק ג' (מ"ד) גבי המוליך חטיו לטוחן כותי וכו' כפירותיו, רוצה לומר כפירות הנכרי ואינם חייבים כלום. שהוא ז"ל לא דחק עצמו להעמיד המשנה ההיא כפירותיו ושיהיו חייבין, ולפרש שישראל מרח פירות הנכרי מרשותו כמו שעשה רש"י ז"ל. מכל מקום שניהם מוסכמים בכונה, כלומר שפירותיו ומרוחו פטורין לגמרי. וזהו שפסק ז"ל הלכות תרומה פ"א (הי"א) כל האי מימרא, ואמר, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן גוי. הדא היא רישא. ועל מאי דאמרינן אלא דאמרחינהו ישראל הוא שאמר ז"ל, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם גמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה. ועל מאי דאמרינן מעשרן והם שלו, דאמר ליה קא אתינא וכו', הוא שאמר ז"ל, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון והרי הוא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום. ועל ההיא דרבי יהושע בן לוי אמר ז"ל, מפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר, כי תקחו וגומר, טבל שאתה לוקח וכו'. הרי לך שהיוצא מתוך זה לכולי עלמא שמרוח הגוי בשלו פטור אפילו מדרבנן.
וכן אין לפרש הא דרבי חנינא דמסכת בכורות (י"א א') שהזכרנו לעיל הלוקח טבלים ממורחים כגון שקבל ישראל מן הגוי למחצה לשליש ולרביע וקונה ישראל חלקו של גוי ומרחו בשדה של גוי, האי פירושא לא מסתבר שאם קנה ישראל מן הגוי ואחר כך מרח אין אלו ממורחין מן הגוי, משום דמשמע הא דרבי חנינא דכבר ממורחים נינהו וטבלים קודם שיקנם מן הגוי. ומיהו הכי איכא לפרושא דהא רבי חנינא אזלא כי הך דאמרינן מסכת בבא מציעא פרק השואל (ק"א א'), תנן התם החוכר שדה אבותיו מן הגוי מעשר ונותן לו. רבי יהודה אומר אף המקבל. סברוה מאי שדה אבותיו ארץ ישראל, ואמאי קרו לה שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ומקבל כחוכר דמי, מה חוכר בין עבדא בין לא עבדא בעי עשורי ומיתן ליה דכפורע חובו דמי, אף מקבל נמי כפורע חובו דמי ומעשר ונותן לו. הכי נמי דרבי חנינא בישראל דקביל ארעא מגוי למחצה לשליש ולרביע ומרחינהו ברשות הגוי לאותו חלק של גוי ואחר כך נתנו לגוי קודם שיעשרם, ובא ישראל אחר ולקחו מן הגוי שחייב לעשרן. מה טעם, דכיון דאין לגוי בהאי שדה שקבל ישראל ממנו חלק מסוים ברוח מזרחית או דרומית כדי שיהיו פירות זה החלק לגוי ולא טבל, אף על גב דמרחינהו ישראל, אלא זה החלק שיש לו בכלל הפירות של שדה במקום שאינו מסויים. נמצא כחוכר שחייב לעשרן ישראל המקבל שמרחם מפני שהם כשלו, וכפורע חובו דמי בזה החלק שנותן לגוי ולאו של גוי ממש הוא. הילכך אם נתנם לגוי קודם שיעשרם ובא ישראל אחר וקנאם מן הגוי אשמעינן רבי חנינא דמעשרן והמעשרות שלו משום דאתי מכח וכו'. ולעולם אי מרחינהו ישראל שאינו מקבל מרשות גוי לא טבלי כלל מדאורייתא כמו מרוח גוי עצמו בשלו, אלא מדרבנן משום גזרת בעלי כיסין וכדלעיל.
והני מלי במירוח תבואה של גוי דגזרינן על מרוח גוי בשלו או על מירוח ישראל בשל גוי, אבל בגלגול עיסה לגוי וכל שכן גוי בשלו ליכא למגזר כלל וכדנפקא לן מההיא דפרק רבי ישמעאל אלא פטור לגמרי. ואשמעינן מאי דגרסינן מסכת חלה פ"ג (מ"ה) דיני ישראל עם הגוי האיך הוא, דתניא נכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה פטורה מן החלה, ומינה דישראל שנתן לנכרי לעשות לו עסה שחייבת בחלה. עוד תניא (חלה פ"ג מ"ה), העושה עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה. דגלגל מאן, אילימא גוי פשיטא, אלא דגלגל ישראל, שמע מינה גלגול ישראל בשל גוי פטור. וכד דייקת ממתניתין איתא הא יש בשל ישראל כשעור חייבת בחלה, דגלגל מאן, אילימא ישראל פשיטא, אלא דגלגל גוי, ושמע מינה גלגול גוי בשל ישראל חייב. וקיימא לן הלכה כסתם משנה, הרי שיש לנו מהא דנכרי שנתן דגלגול (גוי בשל ישראל) [ישראל בשל גוי] פטורה מן החלה, ומדיוקא דידה דגלגול גוי בשל ישראל חייב בחלה, וכן פסק הרי"ף ז"ל, וכן נמי [מוכח] מהא דעושה עסה. ומסתברא דהוא הדין נותן במרוח בחיוב תרומה, ויהיה מרוח ישראל בשל גוי פטור כשאינו אריס, אלא דאמרינן רבנן גזרו על מרוח הגוי בשלו משום בעלי כיסין, ואף על מרוח ישראל בשל גוי ולא יהיה אריס, ומרוח גוי בשל ישראל חייב מן הדין לא משום גזרה אלא שיצאו הפירות בזה המירוח מחיוב דאורייתא לחיוב דרבנן. ולזה כתב הר"ם ז"ל (תרומות פ"א, הי"ג), גוי שגמר פירותיו לישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם, ובפרק מ"ד הזכרנו שאין לחוש לגזבר של הקדש משום בעלי כיסין. "הכלל בזה". מרוח הגוי בשלו או מרוח ישראל בשל גוי פטורין לגמרי, מרוח הגוי בשל ישראל חייב מדרבנן לחוד, אלא שחכמין גזרו על מרוח הגוי בשלו משום בעלי כיסין לפירושינו לא לפירוש הר"ם ז"ל, והוא הדין למרוח ישראל בשל גוי, ואם כן יהיה הכל חייב, וגלגול גוי בשלו או גלגול ישראל בשל גוי פטור לגמרי וליכא למגזר כלל, וגלגול גוי בשל ישראל חייב.
על דין קנין הגוי בארץ ישראל פסקו הרבה שאין קניין. ועל פי מה שפירש רש"י ז"ל שיתבאר ממנו שישראל שקנה פירות הגוי מקרקעו שהוא חייב לעשר, וזה אפילו בלא זכרון דין גזרת בעלי כיסין הבאה מתורת מרוח. ומי שפוסק יש קניין מכל מקום חייב מדין בעלי כיסין. אם כן אין צד פטור לפירות הגוי. והר"ם ז"ל שפטרם הוא מפני שפירש דין קניין ודין גזרה זולת פירוש רבותינו הצרפתים ז"ל, פירוש הגזרה זכרנוהו, ופירוש הקניין הוא שכתב הלכות תרומה פ"א (ה"ו), גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה (כיבוש) ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשר ומביא בכורים [ו]הכל מן התורה כאלו לא נמכרה לגוי מעולם. הרי שפסק ז"ל אין קניין, אלא שהוא שוה כמו יש קניין לפרש"י ז"ל, דלדעתו כל זמן שהקרקע ביד הגוי הפירות פטורין. ומסכת דמאי פ"ד (מ"ט) גבי מעשרין משל ישראל על של ישראל כתב (הרמב"ם בפיה"מ) ז"ל, כבר בארנו שהעיקר בידינו שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ולמדנו מן הענין הזה כי הגוי כשיקנה קרקע בארץ ישראל יהיו פירותיו חייבין במעשרות כמו פירות ישראל, ולפיכך מעשרין מזה על זה, וזה דעת רבי מאיר ואינה הלכה, אלא יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, עד כאן. והמחמיר ישא ברכה. והבעל התרומה שכתב, וצ"ע ביש קניין [ואין קניין] בשלהי השולח, חזינן לדעתו שצ"ע אם יש קניין או אין קניין דאורייתא, דאלו מדרבנן פשיטא ליה דאין קניין ועל פי רש"י ז"ל, עד שחייב פירות הנקנין מן הגוי לתרום ולעשר מדרבנן. עוד כתב באותם הלכות שלו ז"ל, מכל מקום יזהר שלא יפריש משל גוים על של ישראל אם אפשר אף על גב דשניהם דרבנן שייך לאסור כמו כן מן החיוב על הפטור וכו'.
ודבר פשוט הוא שיש לנו כמה הלכות שמורות שאין קניין, וגם יש לנו שמורות שיש קניין, וזכרנו קצתם. ועוד מהם, מסכת ע"ז פ"ק (כ"א א'), אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות וכו'. טעמא דאחמירו בשדות יותר מבבתים, דבשדות איכא תרתי דקא מפקע ליה ממעשר וקא יהיב ליה חנייה בקרקע. ובתים דקא מפקע ליה ממזוזה, מזוזה חובת הדר היא. ובזה המקום נראה פשיטא דהאי דקא מפקע ליה ממעשר הוא להיות פטורה מדאורייתא, דהא קרא קאמר לא תחונם, ואם כן אית ליה דיש קניין דאורייתא אבל לא מדרבנן, ולא תפשוט מהא שפירות הגוי פטורין אפילו מדרבנן. ומצאתי, והא קא מפקע וכו', למאן דאמר יש קניין ניחא שפיר, ולמאן דאמר אין קניין והאי ישראל הלוקח מן הגוי חייב לעשר, ומכל מקום אפילו לדידי[ה] קאמר דקא מפקע ליה ממעשר, שהרי הגוי עצמו לא יפריש ממנו מעשר.
עוד פרק השולח גט (מ"ג ע"ב), האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אף על פי שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. הכי נמי פטורה מדאורייתא, אי נמי בסוריא.
תוספתא מסכת (שביעית) [מעשרות] פ"ג (ה"ט), העוקר שתלין מתוך שלו לנטען בחוצה לארץ ולהפקיר ולמוכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות. פרק השואל את הפרה (ב"מ ק"א א'), אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי. אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומקבל לאו כחוכר דמי, ומאי שדה אבותיו, שדה אבותיו ממש, ולדידיה הוא דקנסו רבנן איידי דחביבא ליה טפי אזיל ומקבל ליה, אבל לאיניש בעלמא לא. ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן. אמר רבי יוחנן כדי שתהא ברה בידו. אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה. פרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"א א') גבי בכורים, מחייב היה רבי מאיר אף בלוקח פירות מן השוק. והא כתוב (דברים כ"ו ב') מארצך, ההוא למעוטי חוצה לארץ. והא כתוב (שמות כ"ג י"ט) אדמתך, למעוטי אדמת גוי. והא כתוב (דברים כ"ו י') אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו. וכן הירושלמי (כלאים פ"ז ה"ד) נוטה לזה דאמרינן, אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. והאמת שיש שינוי רשות אבל יאוש אין שם, ונוסחאות תפלותינו וברכותינו יוכיחו. ומה ששנינו (נגעים פי"ב מ"א), כל הבתים מטמאין בנגעין חוץ משל גוים, נראה שאין זה מטעם יש קניין דהא בשל ארץ ישראל איירי ומיהו מטעם דאחוזתכם כתוב (ויקרא י"ד ל"ד).
ויש הרבה הלכות על אין קניין ושמרוחו אינו פוטר. מסכת פאה פ"ד (מ"ט), הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אלא אם כן הבקיר. מסכת (תרומה) [תרומות] פ"ג (מ"ט), הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש. רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי, וחכמין אומרים יש לו. תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש, ורבי שמעון פוטר. ופירש הר"ם ז"ל, תרומתן תרומה אף על פי שאינם חייבין במצות אם עשאום יש להם קצת שכר. עוד שם פ"ט (מ"ז), המנכש עם הנכרי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהם עראי. פירוש חסיות שומים ומיני בצל. מסכת ערלה ברישא (פ"א מ"ב), הנוטע לרבים חייב, רבי יהודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאיליו חייב בערלה. מסכת מכשירין פ"ב (מ"י), אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוי ודאי, אם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולם גוים ואחד ישראל מטיל לתוכו דמאי. ופירש רבינו שמשון ז"ל דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וכיון דרוב גוים איכא למימר דגוים נינהו הילכך יעשר ודאי, ואפילו יש קניין מכל מקום ודאי אינו מעושר הוא, עד כאן. ולרבנן על כרחין הגורם לזה הדמאי הם הגוים דאילו כולן ישראל הוה ליה חולין מתוקנים, ואין לתלות בישראל עם הארץ אף על פי שנתנו החזקה לחבר דהא קיימא לן דרוב עמי הארץ מעשרין הם. ואם נאמר שמרוח הגוי פוטר אם כן אף על פי שכולן גוים האיך יהיה האוצר דמאי, ובממורח עסקינן דהא נכנס לאוצר והוא דמאי אפילו לחכמים, וכן נראה בפירוש בתוספתא מסכת אהלות פי"ז וכתבנוה פי"ב. תוספתא מסכת מעשר שני פ"ד (ה"א), אחד הכונס מתוך שלו ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שנתנו לו במתנה ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים הרי זה חייב בחומש. עוד בתוספתא מסכת דמאי פ"ד (הי"ב), חזקת תגר בכל מקום דמאי, אחד הגוי אחד ישראל ואחד הכותי. בד"א בזמן שמביאין לו מישראל, אבל מביאין לו מן הגוי ומן הכותי חזקתו ודאי. איזהו תגר כל שהביא ושנה ושילש. ולשון הר"ם ז"ל (מעשר פי"ג ה"ח) על זה, הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל, אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל הרי פירותיו דמאי, לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל יהיה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ, עד כאן. ולא הביא הרב ז"ל סוף התוספתא כלל, כלומר אבל מביאין לו [וכו'], שמאותה סיפא יתבאר שפירות הגוי מקרקע שלו ומרוחו שהן ודאי טבל, ואולי שתק ממנה הרב משום דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה. עוד שם בתוספתא (דמאי פ"ד הט"ז), המפקיד פירות אצל גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אומר עשו פירות [ישראל את פירות] הגוי הזה דמאי. [מתניתין מס' דמאי] פ"ג (מ"ד), המוליך חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, לטחון נכרי דמאי. פירש הראב"ד ז"ל דמשום האי הוא דמאי, שמא החליף זה הטוחן הנכרי אלו החטין של ישראל בשלו. והר"ם ז"ל פירש הלכות מעשר פי"א (הי"ג) שמא החליפן בחטים של עם הארץ, ותמה עליו הראב"ד ז"ל דאם כן הוה ליה ספק ספיקא, וזהו לשונו ז"ל, אמר אברהם ואם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא, אלא שמא החליפם משלו ומרוח הגוי חייב מדרבנן, עד כאן.
כלל הדבר ושרשו, שעיקר פטור לפירות הגוי הוא שיוצא לנו מההיא דר' חנינא במסכת בכורות (י"א א'), ולזה הוא שעליה יסד ובנה הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"א) פסק שלו להתירם. וכמו שבארנו מלה במלה. ואם היה ז"ל מוצא בכל התלמוד מקום יותר מבואר בזה המבוקש היה לוקחו. והקושיא היותר גדולה לזה הפסק הוא מההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות ס"ז ב') דבעלי כיסין, והוא ז"ל נשמר ממנה ופירשה לדעתו ולצביונו, גם אל הפוסקים אין קניין לא יקשה עליו כלל. והמשניות שנמצא בסדר זרעים שמורות אין קניין. ועל דרך פירושנו אנחנו, כלומר לחייב פירות הגוי, מוקים לו כרבי מאיר דאית ליה אין קניין וכמו שתמצא בפרושיו. ואם היא תוספתא שסתמה רבי חייא, שתיק מינה, וכמו שכתבנו לעיל גבי חזקת תגר. ורחמנא ליבא בעי, שהרב ז"ל כל כונתו לשמים. אבל אנו בדרכי המחמירים הלכנו, וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו אבותינו ספרו לנו שרבינו שמשון ורבינו יצחק אחיו זכרונם לברכה כך פסקו גם כן, וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשירין שהבאנו, וכמו שפסק הראב"ד ז"ל (מעשר פי"א הט"ו) וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל (מנחות ס"ז ב'). כתב טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו, וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל, ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל, הן לענין תרומות ומעשרות הן לעניין שביעית. עוד כתב ז"ל, אלמא דכד נמי יש קנייין, חייב לוקח מן הגוי בארץ ישראל מדרבנן. ואם אין קניין חייב מן התורה למאן דאמר מרוח הגוי אינו פוטר, ואי משום תבואת זרעך (דברים י"ד כ"ב) ולא לוקח (ב"מ פ"ח ב'), זה אינו אלא בלוקח מישראל ויש לו קניין בארץ, והטיל הכתוב החיוב על התבואה. ומאחר שהוא זקוק לתרומה, כלומר לאחר שנמרח, יש אומרים אסור לאכול אפילו עראי לפירוש רבינו יצחק ב"ר מרדכי ז"ל והוא חייב מדאורייתא, מאחר דסבירא ליה דאין מרוח הגוי פוטר. ועוד כתב ז"ל, ועכשיו אם אין קניין לגוי לוקח מן הגוי קודם מרוח חייב מדאורייתא, ואם יש קניין אינו חייב כי אם דרבנן בין קודם מרוח בין לאחר מרוח, עד כאן לשונו. אין משיבין את הארי אחר קדושה וטהרה, אלא אם באנו מטעם יש קניין לחוד פשיטא דקודם מרוח פטור לגמרי, וכל שכן לאחר מרוח, דהא אנן לא מצינן למדחייה לעולם דמרוח גוי לא יהא פוטר, דהא רבה בשלהי השולח גט (גיטין מ"ז א'), דסבירא ליה אין קניין דייק דגנך דיגונך ולא דיגון גוי, ולא חייב מכח אין קניין אלא הגדל בקרקע הגוי ומרחו ישראל. וכן נמי בההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות ס"ו ב'), רבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו דמרוח הגוי פוטר וכדאמרינן, ורבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי (ו)כדאיתא פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ז ב'), וכל שכן כרבי מאיר. אם כן פשיטא לן דמרוח הגוי פוטר ואפילו מדרבנן וכדלעיל. ומזה הוא שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שבא לעונת מעשר וגמרן הגוי שהם פטורין מתרומה ומעשר, וכן כתב הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"ג) וכתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, לא ידעתי זה הגמר מהו, אם רצה לומר גמר הבשול ומשום בשול או גמר המרוח ומשום מרוח קאמר, אמאי פטור לגמרי, והא אמרינן לעיל דאין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר, ויהא חייב מדבריהם, ולא מתוקמא מלתא אלא בסוריא, עד כאן. ותימה על הראב"ד ז"ל, האיך הקשה לר"ם מאמרו לעיל דאין קניין דלפי פירושו אין קשה עליו כלל, ועוד שהרב ז"ל לא בא הנה מטעם קניין וכדלקמן.
עכשיו שלא נפסקה הלכה אם יש קניין או אם אין קניין, נאמר אם אין קניין ולקחו ישראל קודם מרוח חייב מדאורייתא. לאחר מרוח, אף על פי שמרוח הגוי פוטר מכל מקום הגדילו בארץ ישראל ויהיה חייב מדרבנן, וזה החיוב הוא "חמר גמל". ואם יש קניין לאחר מרוח פטור לגמרי ולפני מרוח אמאי חייב כלל, דהא רבי אלעזר בשלהי השולח דריש, דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל, וכדלעיל. אלא אנו אין לנו אלא שאפילו מאן דאמר יש קניין עם מרוח הגוי שפוטר אפילו הכי פירות הגוי חייבין מדרבנן וזה מטעם גזרת בעלי כיסין לחוד דליכא עלה פירכא וכדאמרנא, אף שלכאורה מסתברא כמאן דאמר אין קניין, והמשניות המורות על זה נעמידם על כללנו דהלכה כסתם משנה. ושטת הר"ם (תרומות פ"א הי"ב—הי"ד) ז"ל מסתברא שהיא שנלך בפירות המחוברים אחר מי שנמצאו [בידו] בהגיעם לעונת מעשר ומרוחו. כיצד, היה המוכר ישראל והלוקח גוי פטורין מכלום דהשתא איכא תרתי לפטור, עונה ומרוח גוי, וזהו שאמר (שם הי"ג) ז"ל, ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת מעשר, וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשר. ומה שהשיג על זה הראב"ד ז"ל תרצנוהו. היה זה המכר אחר שהגיעו לעונה חייבין, ואף על פי שגמרן הגוי אינו יכול לסלק מאלו הפירות החיוב שחל עליהם ביד הישראל כענין גוי שגמר פירותיו לישראל, מיהו התם נימא הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבין אלא מדבריהם, והכא נימא אע"פ שדיגונן ביד גוי הואיל והיו של ישראל יהיו חייבין מדבריהם, ולזה אמר ז"ל (שם), ואם אחר שבא לעונת המעשרות אף על פי שגמרן הגוי חייבין בכל מדבריהם, דמכל מקום איכא חדא לחיוב והוא אחר עונה. היה המוכר גוי והלוקח ישראל חייבין. וזהו שאמר ז"ל (שם הי"ב), מכר הגוי פירות שלו לישראל שהם מחוברין לקרקע שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל, ונותן התרומה והמעשרות לבעלים. דהא איכא תרתי לחיובא קודם עונה ומרוח ישראל. היה זה המכר אחר העונה ומרחו הישראל אין זה [כ]פירות הגוי שמרחם ישראל שפטורין לגמרי ולא כפירות הגוי שנגמרה מלאכתן על ידו, דהא קנאם הישראל בעודם מחוברין, וגם אינם כפירות שלקחם קודם עונה, אם כן יפריש כל החקים וקצתם יתן וקצתם ימכור. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ג) ואם מכרן אחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומה ומעשר ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד, לקח תבואה זרועה מן הגוים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל, מפריש תרומה ומעשר, ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי תרומה לכהן ומוכר להם השליש, דמכל מקום איכא חדא לחיובא והוא מרוח ישראל. היה הממרח גוי דהשתא איכא תרתי אחר עונה ומרוח הגוי פטורין מכלום. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ד), מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשר הואיל ובאו לעונת מעשר ברשות הגוי אף על פי שהם ברשות ישראל. ודין פירות התלושין כבר יצא לנו מההיא דרבי חנינא דמסכת בכורות (י"א א') וכדלעיל.
<h2>דף יג:</h2>
ירושלמי פרק השולח גט (גיטין פ"ד ה"ט), רבי זעירא בשם רבי אלעזר, אף על גב דאמר רבי מאיר אין קניין לגוי בארץ ישראל לפטרו ממעשר, מודה שיש לו קניין נכסים. נראה לפרש שבא ללמדנו שאין ראוי לעשוק ולגזול בקרקע הגוי שקנהו בארץ ישראל כעניין שהוא מותר בגר שאין לו יורשים. אי נמי לעניין לולב הגזול, אי נמי לעניין לרעות בהמה דקה בשדותיהם וכיוצא בזה, אלא שקרקעו קנוי לו קניין גמור, ועל זה הוא שאמרו (ע"ז י"ט ב'), אין מוכרין להם במחובר לקרקע, וכן (שביעית פ"ד מ"ג), חוכרין נירין מן הגוי בשביעית אבל לא מישראל, וכן לעניין שבת (עירובין ס"ט ב', וע"ז ס"ד ב'), ובגוי עד שישכור, וכיוצא בזה, אלמא יש להם קניין נכסים על דרך כך. ומה ששנינו פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ב'), אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר כל המחזיק בהם זכה בהם. זהו בישראל שלקח מן הגוי ונתן דמים וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה שזכה האחרון. מאי טעמא גוי מכי מטא זוזי לידיה הוא דמסתלק ליה, וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, וכדאמר רב יהודה אמר רב הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר, וזה שהגוי שלקח מישראל קרקע לא קנה עד שיכתוב לו ישראל שטר המכר. ועל כרחי' אשכחן חלוק במטלטליהן, אמרינן פרק שור שנגח (ב"ק ל"ז ב'), שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור, ושור של נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ושקלי וטרי, ומסקנא, אמר רבי אבהו אמר קרא (חבקוק ג' ו') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מה ראה, ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם לישראל. וממון נאמר על המטלטלים לחוד, וכדמתרגמינן (בראשית י"ד י"ב) את לוט ואת רכושו, וית ממוניה. ואף על פי [ששם] נכסים ישנה אפילו אמקרקעי וכדאיתא פרק מי שמת (ב"ב ק"נ ב'), נכסים לחוד וממון לחוד, והכי נמי נכסים לא קתני. ומיהו הירושלמי אומר (ב"ק פ"ד ה"ג) הורידן מנכסיהן. וגזלתו כשהיא אסורה עכשיו גזרת הכתוב (ב"ק קי"ג ב'), דאמר רב הונא אמר רב מניין לגזלה של גוי שהיא אסורה, שנאמר (דברים ז' ט"ז) ואכלת את כל העמים [אשר ה' אלקיך נותן לך], בזמן שמסורין בידיך ולא בזמן שאינם מסורין בידיך. ומשום חלול השם נמי, וכדאיתא בירושלמי פרק שור שנגח (ב"ק פ"ד ה"ג), מעשה ששלחה מלכות הרשעה שני אסטרגיוטיות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, ובסוף אמרו לו, כל תורה שיש לכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים, שאתם אומרים בת ישראל לא תילד הנכרית, אבל נכרית מילדת בת ישראל, גזלו של ישראל אסור ושל גוי מותר. באותה שעה גזר ר"ג על גזלו של גוי שיהא אסור מפני חלול השם. אפילו הכי לא מטון לסולמא דצור עד דשכחון כלה. "ונכסים" שהזכיר הירושלמי במקרקעי קא מיירי.
